פסק-דין בתיק תא"מ 16295-11-11

בפניי תביעת התובעת כנגד הנתבעים לקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכבה עקב פגיעתו בתאונה מיום 22.08.10 (להלן: " התאונה").

לטענת התובעת, הנזק במוקד האחורי של רכבה נגרם עקב רשלנותו של הנתבע 1, שנהג באותו מועד ברכב מעבידו, הנתבע 2.

הנתבעים כופרים בטענות התובעת. לטענתם, הנזק במוקד האחורי של רכב התובעת היה בלתי נמנע מבחינתם, וכי הגורם לתאונה ולכלל הנזקים ברכבי הצדדים היה רכב מסוג גולף שברח מזירת התאונה.

ביום התאונה רכב התובעת היה נהוג ביד מנשה משה שהעיד בפניי על נסיבות אירוע התאונה.

בדיון בפניי שמעתי את עדויות הנהגים ברכבי הצדדים; מנשה משה ואמיר דראושה - הנתבע 1, וכן את עדותו של סופי חיים, שנסע ברכב התובעת.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במסמכים שהוגשו מטעם הצדדים ושקלתי את מכלול העדויות והראיות שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואת הטעמים לביסוס הכרעתי זו אפרט להלן.

על סמך עדויות התביעה וההגנה ניתן לקבוע, לפי מאזן ההסתברויות, כי הגורם הבלעדי והאשם העיקרי לאירוע התאונה, הינו רכב הגולף. למעשה, על סמך עדויותיהם ניתן לקבוע, כממצאים עובדתיים, כי לפני רכבה של התובעת נסע רכב גולף שנסיעתו הייתה בלתי אחראית עד שבשלב מסוים ירד אל שול הכביש. נהג רכב התובעת ראה, כי רכב הגולף "בבלימה מלאה, 4 גלגלים ממש על השול" ואז הבין כי רכב הגולף "כנראה עוצר". על כן, נהג התובעת האיץ את מהירות נסיעתו וחלף על פני רכב הגולף. אלא, שרכב הגוף החליט לפתע לחזור אל הכביש ואז פגע ברכב התובעת, ומיד רכב הנתבעים, שנסע מאחורי רכב התובעת, פגע ברכב התובעת מאחור. נהג רכב התובעת איבד שליטה על הרכב, הסתובב, עבר לנתיב הנגדי בכביש, פגע במעקה שבצד הכביש, חזר אל הכביש ואז ארעה התנגשות נוספת בינו לבין רכב נוסף ורכב התובעת שוב נפגע בחלקו האחורי.    

טענת התובעת, לפיה הנתבע 1 לא שמר על מרחק מספיק מרכב התובעת לא הוכחה כדבעי, ודינה להידחות. שכן, נהג רכב התובעת העיד, כי בין ההתנגשות עם הגולף לבין ההתנגשות עם רכב הנתבעים חלפו להן "שניות מעטות, בודדות". מכאן, ברי כי רכב הגולף הפתיע הן את נהג רכב התובעת והן את הנתבע 1 שנסע מאחוריו. באשר למרחק בין רכב התובעת לבין רכב הנתבעים, הנתבע העיד בפניי, ועדותו יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר, כי המרחק בין רכבו לבין רכב התובעת היה כעשרים עד עשרים וחמשה מטרים. נהג רכב התובעת אישר אף הוא, כי הנתבע 1 היה רחוק מרכבו ולא צמוד אליו (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 22-24). ממצאי דו"ח בוחן התנועה מטעם המשטרה (מוצג נ/1) אף הם תומכים בטענות הנתבע 1 בדבר העדר אשם מצידו לאירוע הנזק נשוא התביעה ובדבר שמירתו על מרחק סביר מרכב התובעת.

מכלול הראיות מלמדות בבירור על כך, כי הגורם הבלעדי לאירוע התאונה הינו אותו רכב גולף שהפתיע הן נהג רכב התובעת והן את הנתבע 1, אשר ניסה לבלום ולמנוע את ההתנגשות בין רכבו לבין רכב התובעת, אך ללא הצלחה. עדי התובעת אישרו אף הם, כי הנתבע 1 ניסה לבלום את רכבו ועשה ככל יכולתו על מנת למנוע את ההתנגשות. ככל שהתובעת בעצמה טוענת, כי ההתנגשות בין רכבה לבין רכב הגולף הייתה בלתי נמנעת מבחינת נהג רכבה, וזאת לנוכח התפרצותו של רכב הגולף אל הכביש, כך דומה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת גם מבחינתו של הנתבע 1, שהופתע אף הוא מהתפרצות רכב הגולף אל הכביש.

זאת ועוד, עדי התובעת אישרו כי בין שתי ההתנגשויות חלפו להן מספר שניות בודדות ועל פי עדויותיהם ניתן לקבוע ולכל היותר, כי הסיבוב של 180 מעלות היה לאחר ההתנגשות השנייה (היינו, בין רכב התובע לרכב הנתבעים) אך, לא ניתן לקבוע, לפי מאזן ההסתברויות, כי אותו סיבוב ארע בעקבות ההתנגשות השנייה.

מכל מקום, וכאמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבע 1 שמר על מרחק סביר מרכב התובעת, וכי התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו.

למותר לציין עוד, כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע 1 נהג במהירות מופרזת או במהירות שלא תאמה את תנאי הכביש במועד התאונה.

על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך של 2,000 ש"ח לכל צד.   

ניתן היום,  ד' אדר תשע"ג, 14 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: